<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי [לא] נתקיימה המתנה (ואם לא נתקיים) יחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי, כל התנאים שיש במתנות או במקח וממכר צריך שיהא התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ויהיה תנאי שאפשר לקיימו, ואם חסר אחד מכל אלו התנאים בטל וכאילו אין שם תנאי (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג הל' ו'—ז') והראיות בארנו בהלכות קידושין (עשה מ"ח דף קכ"ד ב' בד"ו [הו' בקידושין ס"א א']) [ובהלכות אתרוג (עשה מ"ד דף קכ"א ד' בד"ו [הו' בקידושין ס"א א'])]. בפרק קמא דקידושין פסקינן שהנותן מתנה על מנת להחזיר הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל כל הפירות כל זמן המתנה (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש).
<h2>דף ח.</h2>
רבינו יעקב היה נוהג לשלוח הרשאה על ידי גוי מדקאמר בפ"ק דקידושין (ח' א') גבי נמכר לגוי מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין למדנו דבשאר דברים מועילין חליפין לגוי, וצריך להזהר שלא לכתוב בהרשאה שביד גוי וקנינא מיניה דאין שליחות וזכייה לגוי אלא וקנה הגוי כתבינן (קידושין ג' א' תד"ה ואשה) ואע"ג דאמרינן במרובה (ב"ק ע' א') והלכתא שליח שוייה ואין שליחות לגוי אינו אומר שליח שוויה אלא לעניין שלא יוכל לעכבם.
תניא בתוספתא דקידושין (פ"ב הי"א), המבקש לקנות מקח מחבירו מוכר אומר במאתים אני מוכר והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן מאתים (רמב"ם מכירה פ"כ ה"א). עוד תניא בתוספתא (שם) שכל המוכר חפץ לחבירו והיה מונה ומשליך לתוך ידו ראשון ראשון יכול לחזור בו עד שעה שיגמור.
<h2>דף טז.</h2>
יש דברים הרבה שאין צריכין קניין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר עבדו או המגרש את אשתו או העושה שליח או המוסר מודעא או המבטל מודעא או המוחל לחבירו חוב ופקדון וכן כל כיוצא בדברים אלו (רמב"ם מכירה פ"ה הי"א). אבל בפשרה צריכה קניין כמו שפוסק בפ"ק דסנהדרין (ו' א'). הדברים שאין בהם ממש אין הקניין מועיל בהם כלום כיצד, הרי שכתוב בשטר קנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שישתתפו שניהם באומנות או שיחלקו חצר שביניהם על כיוצא בזה אומר בפ"ק דב"ב (ג' א') שקניין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע (ע"פ רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף כב:</h2>
אומר שם בקידושין פ"ק כי עבד כנעני הוקש לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם לפיכך נקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ומה היא חזקה בקניין העבדים שישתמש בו בפני רבו כגון שהתיר לו מנעלו או [ש]הנעיל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה, וכן אם הגביה הרב את העבד קנהו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ב הל' א'—ב' ע"ש ומ"מ וכס"מ). תקפו והביאו אצלו קנהו שהעבדים נקנין במשיכה כזו (רמב"ם שם ה"ג ע"ש). ואם החזיק בו שלא בפני רבו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה (רמב"ם שם). עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שהבהמה נקנית בהן ובדברים שקונין בהם העבדים לפיכך עבד נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו (רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן בפ"ק דקידושין (כ"ג א') אבא שאול אומר גר שמת וביזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין אבל העבדים קטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה (לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"ב הי"ז) בהם ואמר רבי יהושע בן לוי בפרק השולח (גיטין ל"ט א'—ב') הלכה כאבא שאול וגם מר זוטרא עשה מעשה כמותו בפ"ק דקידושין (שם) לגירסת ר"ח, ואע"פ שרבי יוחנן חולק על רבי יהושע בן לוי בפרק השולח, בסדר התנאים והאמוראים פוסק בכל מקום הלכה כרבי יהושע בן לוי וכן פסק ר"ת (שם תד"ה הלכה).
<h2>דף כג:</h2>
הנותן מתנה סתם לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בפרק חזקת הבתים (עי' דף נ"א ב') וכן כתב רבינו משה (זכיה ומתנה פ"ג הי"ב ע"ש). וזה לשון ר"י שכתב בכתב ידו במסכת קידושין (כ"ג ב' תד"ה ורבי ע"ש) דיד עבד כיד רבו יותר ממה שיד אשה כיד בעלה כדאמרינן בריש פרק הזורק בגיטין (ע"ז ב') אטו ידה מיקניא ליה לבעלה ואשה שנתנו לה אחרים מתנה סתם אין לבעלה אלא פירות וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות דלא דמי למציאת האשה שהיא לבעלה כדמפרש טעמא בירושלמי דפרק מציאת האשה (כתובות דף ל"ט א') ואילו עבד שנתנו לו מתנה סתם הכל לרבו עכ"ל. הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל כך אומר רבי אלעזר בפרק קמא דקידושין (כ"ג ב'), אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ג). כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או על מנת שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחירות לא קנה האדון וכן כל כיוצא בזה (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ד ע"ש). רב היי ורבינו יעקב ורבינו משה פוסקין כרבי אלעזר כאשר בארנו. אבל רבינו יצחק ב"ר שמואל פוסק כרב ששת שחולק על רבי אלעזר ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד ולאשה על מנת שאין לאדון ולבעל רשות בהן שמועיל שסוגיית התלמוד בכל מקום כרב ששת, בפסחים בפרק האשה (פ"ח ב') שאומר בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו, ובפרק בן סורר ומורה בסנהדרין (ע"א א') גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אומר דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן, וכן בנזיר פרק מי שאמר ושמע (כ"ד ב') גמרא אם משלה הייתה הבהמה דפריך מנא לה והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואומר שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה, ועוד מביא רבינו יצחק ראייה מסוגיא דפרק בתרא דנדרים (פ"ח א') דאמר רב דמה שאת נותנת לפיך קנתה אשה בלא בעלה אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה אותם הבעל ואומר שם דאמר לשמעתיה כרבי מאיר, והיינו כרב ששת דאי כרבי אלעזר לא היה מועיל מה שאת נותנת לפיך לרבי מאיר וגם שמואל סובר כרב ששת שאומר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל מאחר שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וזה אינו מועיל לרבי אלעזר, ואע"פ שיש דוחקים בחילוקים לחלק בין אשה לעבד לצדדין (עי' קידושין כ"ג ב' תד"ה ורבי) לכאורה לא משמע אלא כרב ששת.
<h2>דף כה:</h2>
ובפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו ב') מוכיח בספינה שהואיל וא"א להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג). וקניין משיכה בכל מקום שיכול להיות הוא טוב מקנין מסירה ולא תועיל המסירה ומה שאומר שם (ע"ו ב') אביי ורבא שמסירה קונה בר"ה זהו לפי שאין משיכה מועלת שם ומה ששנינו בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה תדע דהא מסיים באותה משנה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר, ואילו בפ"ק דב"מ (ח' ב') סובר רבי מאיר שמנהיג קונה במציאה בשמועה דרכוב ומנהיג ורבי אלעזר [אומר] שם (ט' א') מנהיג בעיר קונה ומעמידה במקח וממכר והנהגת הבהמה היא משיכתה הרי לך שרבי מאיר ורבי אלעזר מודים דבהמה גסה נקנית במשיכה אם כן מה שאומר במסקנא במסירה אף במסירה רוצה לומר לך כך פירש רבינו שמואל ור"י בן אחותו (ב"ב ע"ו א' תד"ה ספינה). ולדבריהם כך הפירוש בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') דרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה פירוש דווקא במשיכה ומקשה והא אנן במסירה תנן פירוש אף במסירה ומתרץ הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו'. ואומר בפרק הספינה (ע"ו ב') לשמואל (ע"ה ב') שהלכה כמותו בדינין, שאם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה (המשך לשון הרמב"ם שם). נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך הדבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו לימשך (רמב"ם שם ה"ד ע"ש). וכבר ביארנו בעשה של השבת אבידה (ע"ד דף קנ"ד ג' בד"ו) שאין מסירה צריכה מיד ליד, והבאנו ראיה על זה מפרק הספינה (ע"ו ב'), אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם).
הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה, כרבנן בפרק קמא דקידושין, שאע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריך להגביה מפני שמתחבטת בארץ ואם הגביה קנה, והגבהה קונה בכל מקום אבל המשיכה אין קונה בה אלא בסיטמא או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ב ה"ה). כיצד הבהמה קונה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה אלא אפילו קרא לה ובאת או שהכישה במקל ורצת בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, והוא שימשוך בפני הבעלים אבל אם משך שלא בפני בעלים צריך שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקנה (שם ה"ו). האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה [ו]כיוצא בדברים האלו [ו]הלך ומשך והחזיק לא קנה שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו לך משוך וקנה או חזק וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמע[ם] שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק (רמב"ם שם ה"ח עי' מ"מ) וכן אם אמר משוך לקנות אינו מועיל כדאיתא בפ"ק דב"מ (ט' ב' וע"ש ברש"י).
<h2>דף כו.</h2>
אומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו א') שהקרקעות נקנין דבר תורה באחד מג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פ"א ה"ג ע"ש), בכסף שנאמר (ירמיה ל"ב מ"ד) שדות בכסף יקנו, בשטר שנאמר (שם י"א) ואקח [את] ספר המקנה, בחזקה שנאמר (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה. כיצד בכסף מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה בד"א במקום שאין כותבין שטר מכר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר (רמב"ם שם ה"ד ע"ש וכס"מ). ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה (ע"פ ה"ה שם). האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו) וכעניין זה אמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' ב'). ועיקרי הלכות קניין קרקעות במסכת קידושין ובמסכת ב"ב. כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאין השטר שוה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). אע"ג דאמר בפרק שני דכתובות (כ"א א' ותד"ה ודוקא) מי שרוצה להראות [את] חתימתו יראנה על החרס או בראש המגילה משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזויף הוא, לשם מדבר בשטר העומד לראייה. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר [של] מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם). כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהו והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, בד"א כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים (רמב"ם שם ה"ח). גרסינן בפרק הפרה (ב"ק נ"א ב') המוכר בית לחברו ומסר לו את המפתח הרי זה כמו שאמר לו לך חזק וקני וכשיחזיק יקנה (שם ה"ט). נעל כיצד כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו (ע"פ ה"י שם) כדאמר בההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק (ע"ז ב') תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה הועיל וקנה, וכן פרץ כל שהו קנה כגון שהיה שם פרצה והיו נכנסין בה בדוחק והרחיב בה כל שהו עד שנכנס הנכנס בריוח הרי זה הועיל לו וקנה (ע"פ הי"א שם) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג א').
מסקינן בפ"ק דקידושין (כ"ו א'—כ"ז א') שהמקנה קרקע או מטלטלין כאחד כיון שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמו בין שהיו שניהם במכר או במתנה בין שהיה האחד במכר והאחד במתנה, בד"א כשהיו המטלטלין צבורין באותו קרקע אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע ואפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלוני כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין ואע"פ שאינן צבורין בתוכה ואם לא אמר קנה אותן על גבי הקרקע לא קנה, וקרקע כל שהו קונין על גבה כל המטלטלין שירצה (רמב"ם מכירה פ"ג הל' ח'—ט') כדמסיק שם והלכתא צבורין לא בעינן, אגב וקני בעינן. הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע והחזיק האחד הקרקע לא קנה השני את המטלטלין, ואם תפשן האחר אחר שקנה חבירו הקרקע שהקנו אלו על גבה אין מוציאין מידו (עי' רמב"ם שם ה"י ומ"מ) שהרי בעיא היא שם ולא איפשטא. המקנה עבדים וקרקעות כאחד אם החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה העבדים עד שיהו עומדין בתוך הקרקע ואע"פ שאמר לו קנה עבדים על גבי קרקעות לא קנה עד שיהו בתוכה שהעבד מהלך לדעת עצמו, והמקנה עבדים ומטלטלין משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גבי העבד והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך (רמב"ם שם הל' י"א—י"ב) כדאיתא בפ"ק דב"ק (י"ב א'). מסקינן בפ"ק דב"מ (ט' ב') מדברי רבא ורבי אלעזר שהמקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אף על פי שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביהם או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה שהבהמה כחצר מהלכת היא ואין מה שעליה קנוי לבעליה לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה, אמר לו המקנה משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים שעליה עצמן (רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדברים שהקונה זוכה בהם במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו אינו קונה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן ואם קרקע או עבדים נתן לו אינו קונה עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהם עדיין יכול לחזור בו (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"א). מחל לחברו חוב שהיה לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד ואינו צריך דבר אחר כמו שבארנו (לעיל דף קנ"ח ג' בד"ו [הו' בקידושין ט"ז א']) (לשון רמב"ם שם ה"ב).
מצות עשה לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאינו מתקיים בהם שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' (ע"פ רמב"ם מנין המצות רמ"ה). וא"ר יוחנן (ב"מ מ"ז ב') דבר תורה מעות קונות אחד הבהמה ואחד [כל] שאר מטלטלין (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ג ה"א) שהרי רוב קניין הכתוב בתורה בכסף הם שנאמר קניין כספו וכתיב אוכל תשברו מאתם בכסף ושתיתם וגו' (עירובין פ"א ב' תד"ה דבר). ומשיתן המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה דברים שדרכן להגביהן ושאין דרכן להגביהן נקנין במשיכה (ע"פ המשך הרמב"ם שם ע"ש) כדאיתא בפרק הזהב. בדין הגבהה פירש רבינו שלמה (קידושין כ"ו א') צריך שיגביה ג' טפחים שיצא מתורת לבוד ורבינו יעקב פירש (שם תד"ה אי) שדי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתופי מבואות בעירובין (ע"ט ב' ותד"ה צריך), ואין כל כך ראייה משם דשאני שתוף מבואות דרבנן. אומר ר"ת (ב"מ מ"ח א' תד"ה נתנה ע"ש) אע"ג דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש דאמר לעמיתך במשיכה ולגוי בכסף מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דרבא עצמו פוסק כר' יוחנן לגבי דריש לקיש חוץ מג' דברים בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') וכן רב נחמן ורב חסדא ורב הונא סוברין כרבי יוחנן ובפרק אחרון דע"ז (ע"ב א') על דברי אמימר ורב אשי ורבינא מסקינן ש"מ משיכה בגוי קונה אלמא דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה.
<h2>דף כו:</h2>
הקרקעות [ו]העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קניין (רמב"ם מכירה פ"ה ה"ה). ונחלקו בזה אמוראים שם יש מי שאומר בכליו של קונה ויש מי שאומר בכליו של מקנה, והלכה כדברי האומר בכליו של קונה כדמוכח בפרק השולח (גיטין ל"ט ב' ותד"ה משום) גבי שקל כומתא שדא ביה ואמרינן נמי בנדרים בפרק השותפין (מ"ח ב') האי סודרא קני על מנת להקנות הוא. הילכך, עיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהו ויאמר לו קנה כלי זה חלוף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין אע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן לו את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה (רמב"ם שם הל' ה'—ו'). ואם הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו לו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי, או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו אומר גאון שמועיל, לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי כמו שיתבאר בעניין טומאת בגדים וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק מידו כל הכלי הרי זה קנה (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש במ"מ) ולשון הגמרא על זה בפ"ק דב"מ (ז' א' ורש"י) אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון שתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה. אמרינן בפרק הזהב (שם מ"ז א') שזה שכותבין בשטרות וקנינא מפלניא במנא דכשר למיקניא ביה, במנא להוציא הפירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למיקניא ביה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ח). זה הקניין אינו צריך להיות בפני עדים אלא אפילו היה בינו ובין חברו קנה שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר כדאיתא בפרק האומר בקידושין (ס"ה ב' ותד"ה לא), אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים אלא כיון שקנה הקונה בדרך מן הדרכים שקונין בהן בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה ואע"פ שאין שם עדים (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). אומר רבינו יצחק שמעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבלי מתנה ומה שאומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו ב' ותד"ה ה"ג) וניקנינהו ניהליה בחליפין ומתרץ דליתיה למקבל מתנה מפרש רבינו יעקב מה שלא הקנה לו בחליפין על ידי אחר משום דאמרינן בנדרים בהשותפין (מ"ח ב') מאן לימא לן דסודרא אי בעי למיפסקיה לא מצי פסיק ליה לכך יש שנמנעין מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בהם הזוכה בו.
<h2>דף כז.</h2>
וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם מכירה פ"ו הי"ד ע"ש בראב"ד ומ"מ) כדאיתא בקידושין (כ"ז א' ורש"י ד"ה נקנה) ובב"ב בפרק מי שמת (ב"ב קנ"א א'). ונראה לר"י שמדבר בעניין שאומר לו אגב שאומר בפרק הספינה (שם ע"ז ב') על זה אגב שאני (עי' גיטין כ"ב א' תד"ה החזיק). עוד שם (קידושין שם וב"ב ע"ז א'), האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, אמר להם זכו [לו] בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבל המתנה (רמב"ם שם הל' ט"ו—ט"ז).
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדים ליבצר הרי זה כמטלטלין לקנייה ויש להם אונאה (רמב"ם מכירה פ"א הי"ז). כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ואין אחד מהן יכול לחזור בו (רמב"ם שם הי"ח). בב"ק (י"ב א') ובקידושין בפרק קמא (כ"ז א') תניא, המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה את כולן (רמב"ם שם הי"ט), בד"א כשנתן לו את דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו (שם ה"כ).
<h2>דף כח.</h2>
מסקנת ההלכות בפרק הזהב (ב"מ מ"ו ב') ובקידושין (כ"ח א') כל הנישום דמים באחר, שהם כל המטלטלין, קונין זה את זה כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור או יין בשמן אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואחר כך החליפו כיון שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשו ברשותו ואע"פ שעדיין לא משכן (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ה ה"א). תניא (ב"מ מ"ז א'), החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ב).
<h2>דף כח:</h2>
גרסינן בקידושין (כ"ח ב') ובפרק הזהב (ב"מ מ"ו ב' ותד"ה ופירי) ולמאי דסלקא דעתיה מעיקרא דמטבע עבדי חליפין מאי כיצד, הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין, הכי גרסינן בפירוש ר"ח ובספר רב אלפס, כיצד החליף בשר שור בפרה או להפך כיון שזכה זה נתחייב זה באונסי חליפין, ומפרש רבינו יצחק דווקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמן הוו כמו כלי הואיל וראויין למלאכה [ו]נעשין חליפין לדברי הכל. וכן המחליף פרה בחמור וילדה בפרק השואל (שם ק' א') נקנית האחד במשיכת חברו (רש"י ד"ה המחליף).
מסקינן בפרק הזהב (ב"מ מ"ח א'), מי שנתן הדמים ולא משך את הפירות אע"פ שלא נקנו המטלטלין כמו שבארנו כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע (לשון רמב"ם מכירה פ"ז ה"א ע"ש ובמ"מ). וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בב"ד ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים סוף הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ואחר כך יחזרו הדמים (רמב"ם שם ה"ב). פירש רבינו יעקב בד"א שמקבל מי שפרע בזמן שחוזרין בהם מחמת יוקר וזול אבל במקום שיש אונאה או מקח טעות או שיצא עליו עוררין אין כאן קללת מי שפרע מדאמר בפרק הזהב (שם נ"א א') אושפזיכני דרמי בר חמא זבן חמרא וטעה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אמר ליה דזבני חמרא וטעאי אמר ליה חזור בך ואם היה ראוי לקבל מי שפרע לא היה משיאו עצה כזו, בסוף איזהו נשך (שם ע"ד ב' ורש"י) מסיק דאף רבי שמעון לא אמר דלוקח אינו חוזר אלא (אחד) [בחד] תרעא שלא נשתנה השער או כשפסק כדי לקבל מיד ונשתהא ובתוך כך נשתנה השער שכשפסק לא היה דעתו על שער הזול אבל בתרי תרעי כגון הפוסק לקבל לאחר זמן דעתו על שער הזול אם ישתנה תוך הזמן מודה רבי שמעון דלוקח חוזר ואין עליו אלא מי שפרע, ואמרינן עוד שם (מ"ט ב') דההוא גברא דיהב זוזי אחמרא שמע דקא בעי למנסבי דבי פרזק רופילא אמר ליה הב זוזי לא בעינא חמרא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, ויכול לחזור בו (שם מ"ז ב' תד"ה אי ע"ש). ודוקא בהדיוט אבל גזבר של הקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמו ששנינו בפ"ק דקידושין (כ"ח ב'). וכן אומר בפרק הנזקין (גיטין נ"ב א' ע"ש) שמעות יתומים קונות במקום שהקניין ריוח להם. הלוקח מחבירו קרקע או עבדים או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה וכל הרוצה מהן חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע (רמב"ם שם ה"ה עי' הגמ"י) ועל כיוצא בזה אמר בפ"ק דקידושין (ח' ב') מנה אין כאן משכון אין כאן.
<h2>דף מא:</h2>
אחר שבארנו קניין המתנה והמכר והרחקת נזקי השכנים ראוי לבאר דין שלוחו של אדם ושותפות כמשפטו במקחו ובממכרו ובהפסדו ובשכרו. האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו ובין חברו ואין צריכים עדים אלא לגלות את הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"א). מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב') השליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות והעבדים והקרקעות והשטרות אין בהם אונאה אלא במוכר שלו או לוקח לעצמו אבל השליח שטעה בכולן בכל שהוא חוזר (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). מעשה באשה שנתנה מעות לשלוחה לקנות לה קרקע וקנה לה שלא באחריות ופסק רב נחמן בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ט ב') שהרי זה עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר אותה למשלח אותו באחריות הואיל וקנה אותה לה במעותיה ו[ה]אחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה לפיכך אם התנה עליו שעשאו שליח בין לתקן בין לעוות אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או לקח לו שוה דינר במאה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה ומכר לו בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד, אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה לוקח, אמר לו מכור לי שדה שלי לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו (רמב"ם שם ה"ד) כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב'). הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חיטין או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת (רמב"ם שם ה"ה). כתב רב אלפס (ב"ק דף ל"ו א'—ב'), נתן לו מעות ליקח בהן חיטין בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהן שעורין אם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהן הוסיפו לבעל המעות (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם). ומה שהוא אומר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ב ב') הוסיפו לאמצע בנותן לו מעות למחצית שכר מדבר כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קס"ז ג' בד"ו [הו' בב"ק ק"ב א']). בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ח ב') פוסק, היה שער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים על המדה הרי הוא של שניהם וחולק השליח בתוספת עם בעל המעות ואם היה דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות (המשך רמב"ם ה"ה שם). [מעשה בראובן שמינה את שמעון לקבל מעותיו מן הגוי וטעה בה' דינרין ופסק רבינו יעקב דחולקין השליח והמשלח דהוו מעות כדבר שיש לו קצבה. ורבינו יצחק פסק דלא שייך כאן חולקים שאין זה דומה לשאר תוספת שבא על ידי מעות של בעל הבית כגון שהוסיפו לו אחת יתירה שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל כאן דבר בפני עצמו הוא ואם המקבל רוצה היה יכול להחזיר הטעות וגם אם הגוי היה מכיר לא היה חוזר אלא על המקבל לפיכך הכל לשליח וכן פסק רבינו שמואל לפני רבינו שלמה. וכבר ביארנו (ריש עשה ע"ד) על שארית ישראל שאין להם להטעות לא גוי ולא ישמעאל והבאנו ראיות על זה].
<h2>דף מב:</h2>
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם ואין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים שבעולם שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והוא הדין לכל התורה כולה ומה משלחכם בני ברית אף לכל התורה כולה המשלח בני ברית (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב ה"א). בפרק שני דקידושין (מ"ב ב') כך המסקנא שלכל הדברים שלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ואם אמר לחברו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח מתשלומי כפל וכן כל כיוצא בזה. עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת במצות נעשין שלוחים במשא ומתן, אבל מי שאינו בן דעת וכן [אולי ט"ס וצ"ל והן וכ"ה ברמב"ם] חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחים ולא עושה שליח אחד הקטן ואחד הקטנה, לפיכך אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פ"ז ב') השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד [את] השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בני דעת וכן כל כיוצא בזה, ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור, שהאומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג' ע"ש ובכס"מ) וכעין זה שנינו בפרק השואל (ב"מ צ"ח ב').
<h2>דף מג.</h2>
אמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א'), מי שהיה חייב לחברו מעות בין משום מלוה בין משום פקדון או שכירות ונתן הממון ביד השליח ואמר לו הולך ממון זה לבעל חובי אין צריך השליח להטפל ליתן לו בפני עדים ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם, וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו תן המעות וקח השטר בין שאמר [לו] קח השטר ותן המעות ונתן המעות בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם שהרי לתקן שלחו ולא לעוות (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"ו). בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג א') פסקינן הלכה שליח נעשה עד בכל דבר. ואמר רבא אמר רב נחמן (שם מ"ג ב') השולח ממון שבידו ביד שלוחו ואמר לו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתי והבעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי זה נשבע שנתן וזה נשבע שלא לקח וישלם הלוה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפקדון ואפילו היו השלוחים שנים אין עדותן מועלת מפני שהן נוגעין בדבר שהרי חייבין לישבע היסת, בד"א כשהשליח ובעל חוב מכחישין זה את זה אבל מת אחד מהן או הלך למדינת הים אין הלוה יכול להשביע אחד מהן שהרי אין כאן מי שטוען עליהן להכחישן בוודאי אלא הלוה מחרים חרם סתם ומשלם החוב שעליו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון והוא שיכיר שהוא כתב ידו, ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר וכן הורה רב אלפס והרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי, אבל אם לא היה הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אפילו היו כתובין בו סימנין ואותות שביניהם ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב שמעון חייב באחריותו ומשלם לראובן (ע"פ רמב"ם שם ה"ח) דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד א'—ב' ותד"ה אין) אין משלחין ממון בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה רבי יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין ופירש ר"י דיוקני הוא צורות שבטבעות שחותמין בהם חותמות, ולשון דיוקני פרצוף כמו בדיוקני עצמה אל תסתכל, ומסר לשלוחו הצורה וחתמו העדים שזו היא הדיוקני שלו ואמר לו השליח בסימן זה לשלוח מעות לבעל החותם, ופסק רב אלפס אין הלכה כרבי יוחנן אלא כשמואל וסוגית השמועה שם כשמואל. אמנם יכול שמעון להחרים סתם חרם על מי שכתב כתב ידו זה ולא יודה, ויש מי שהורה שישבע ראובן ואחר כך יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין (ע"פ המשך רמב"ם שם). לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים [משמעון] ואמר ראובן לא שלחתיו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לי הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לו כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת ש[ה]חמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף מז.</h2>
הקונה דבר מחבירו ונתן לו [את] הדמים וטעה במניין המעות ולאחר זמן תבעו המוכר ואמר לו מאה שנתת לי אינן אלא תשעים נקנה המקח ומחזיר לו העשרה אפילו לאחר כמה שנים בין בקרקע בין במטלטלין (רמב"ם מכירה פ"ח ה"ו).
<h2>דף מח.</h2>
גרסינן בפ"ק דגיטין (י"ג א') אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו בין שהיתה מלוה ישנה בין שהיתה פקדון ודבר זה אומר שם (י"ד א') שהיא הילכתא בלא טעמא לפיכך אין למדין ממנו לדין אחר (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ו ה"ח עי' מ"מ וע"ש ה"ט). ובפרק שני דקדושין (מ"ח א' ותד"ה כי) משמע שאינו יכול למחול במחלוקת רבי מאיר וחכמים במלוה על פה, שאומר בדרב הונא אמר רב קמיפלגי והיה יכול לומר איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב הונא לא שנא מלוה לא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה קמיפלגי כמו שאומר למעלה דמ"ד אינה מקודשת סבר דילמא מחיל לה ולא סמכה דעתה אלא שמע מינה שאינו יכול למחול במעמד שלשתן.
<h2>דף נט.</h2>
ממעשה דרב ורבה בר בר חנה בפ"ג דקידושין (נ"ט א') למדנו שהנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאין, היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו והוא שיחזור ויודיעו קודם שיקנה ואם יש לו פחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו (רמב"ם מכירה פ"ח הל' י'—י"א ע"ש). בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"ד א') אמר רבא, שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים אע"פ שהיתה כוונת השליח שזה שקנה לאחד מהם הרי המקח של כולן וחולקין לפי מעותיהם, היו מעות של כל אחד צרורין וחתומין אע"פ שהיה בלב [ה]שליח הזה שיהא המקח לכולן לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו בלבד (רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
<h2>דף סה:</h2>
כדרך שאין צריכין עדים לעניין מקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה וכפירה כדאיתא בקידושין פרק האומר דלא איברו סהדי אלא לשקרי כך במחילות ומתנות אין צריכין עדים אלא מפני המשקרין (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ד).
<h2>דף עג:</h2>
שנינו בקידושין פרק אחרון (ע"ג ב'), נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו (לשון רמב"ם מכירה פ"כ ה"ד). ופירש ר"ח דנאמן במיגו שאם היה רוצה היה מוסרו לו. אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן. עוד יש שם [ו]בפרק קמא דב"מ (ב' ב') בעניין שנים אוחזין בטלית של מקח זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה זה ישבע וכו' וזה ישבע וכו' ויחלוקו ומקשה התלמוד ונחזי זוזי ממאן נקט ופירש ר"י (תד"ה ולחזי) שגם אאין מקחו בידו עונה כמו גבי מציאה בב"מ שהרי שנים הלוקחין אדוקין בה, ומקשה אפילו אין המוכר לפנינו שנוכל לשאלו נשאל לבעלי דינין ממי קיבל המוכר המעות ומסתמא לאותו נתרצה המוכר ואין תחלת מחלוקת הבעלי דינין בזה אלא בזה שזה אומר לי נתרצה המוכר אע"פ שלא נתתי המעות ומתרץ לא צריכא דנקיט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידיע, פירוש אותו שנתנם בעל כרחו לא יודה. ואפילו גרסינן לא ידע יכול להיות שהמוכר לא נתן לב לדעת הא אם ידע היה מועיל כעד אחד לעניין שזה שהוא מסייע לו יטול חציו בלא שבועה (תו' שם).
